נחליאלהיסטוריה וסיפורים

הגרעין פנה למחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית, שהייתה אז אחראית על הקמת הישובים, כדי להקצות קרקע להקמת נחליאל. הוצעו מספר אתרים, אך רובם התבררו כלא מתאימים – אם בשל אפשרות מוגבלת להרחבה ואם בשל הטופוגרפיה. אתר אחד כזה היה מעל ראס כארכר / צומת הדואר, בו נמצא היום הישוב שדה אפרים.

התהליך לקח זמן רב עד שנמצא מיקומו הנוכחי של נחליאל – אחד השטחים הגדולים של אדמות מדינה, שיכול לכלול כמה אלפי בתים.

משרד המשפטים היה אחראי לקבוע היכן ניתן להקים ישוב והיכן לא. המשפטנית שעסקה באדמות המשוחררות הייתה גב' פליאה אלבק (אחותו של הרב נבנצל שליט"א, רב העיר העתיקה בירושלים). ברשותה היו רוב המפות הירדניות שנתפסו במלחמת ששת הימים, המציגות את מה שנחשב "אדמה פרטית" ומה שהוגדר כ"אדמות מדינה".

הישוב נבנה בתחילה על ידי מחלקת בינוי של הצבא כמאחז נח"ל, אך בשל הפוליטיקה של אותה תקופה הפך לישוב אזרחי עוד לפני השלמתו. במסגרת ההסכם בין מפלגת העבודה לליכוד, בהקמת ממשלת האחדות הלאומית בראשות שמעון פרס ויצחק שמיר, היו אמורות לקום 9 התנחלויות באישור – כולל נחליאל.

לפני המעבר לישוב נדרשו כל המשפחות על ידי הסוכנות לבלות יחד שלושה ימים ושני לילות בבית מאיר, לסדרת ימי עיון והרצאות כיצד לנהל את הישוב: התנהלות כלכלית ומשפטית, וגם – עבור רוב האנשים שהגיעו מהעיר – איך עושים גינון ושומרים על חזות הישוב. יום שלם הוקדש לאינטראקציה חברתית בין אנשים החיים בשטח מצומצם, שאותו העבירה סוציולוגית בשם לאה רון (בתו של משה זר).

ביום המעבר לישוב התקיים מירוץ בין חברי הגרעין – מי יגיע ראשון. תקלה קרתה למשאית ההובלה הראשונה בוואדי שלפני הישוב, ומשאית אחרת עקפה אותה – כך שגם השאלה מי הגיע ראשון היוותה "מחלוקת".

לפי המלצתו של פנחס ולרשטיין נקבעה תורנות שמירה: שניים או שלושה אנשים בלילה, אחד נשאר במהלך היום עד שהקבוצה הבאה הגיעה בערב. הייתה גם חברה של שומר ערבי ששמר על ציוד הבנאי והקבלנים.

מספר ימים לאחר המעבר הגיעה משאית שנשאה ארון קודש, בימה, סטנדר לחזן וספסלים, ששלח ראש המועצה הדתית דאז, שלום עצר ז"ל. אי אפשר היה להעמיד את הציוד בבית הכנסת כיוון שהקבלן עדיין עבד שם, וכל הציוד הונח במבנה הגנרטור (כיום חמ"ל / חדר חוגים).

בימי שישי, לאחר סיום יום העבודה של הקבלן, נקראו כל עשרת הגברים להעביר את הציוד לבית הכנסת הבלתי גמור – ובמוצאי שבת להזיז אותו בחזרה. זה נמשך כמה שבועות עד לסיום הבנייה.

מכיוון שהיו רק עשר משפחות, כשמשפחה אחת או שתיים יצאו לשבת לא היה מניין. לכן נתלתה על לוח המודעות רשימה שבה כתבו המשפחות מתי לא יהיו בישוב בשבת. במשך רוב השבתות אורגנו הסעות לישיבת שעלבים ובחורים הובאו להשלמת המניין ולמסירת דברי תורה ושיעורים – באישור ראש הישיבה דאז, הרב מאיר שלזינגר שליט"א.

לצד סיור בישוב בלילה שמרו החיילים גם על שער הישוב. הכניסה הייתה במקום שבו נמצא היום מגדל המים. במקום עמד קרוואן עם חלון לכיוון הכניסה, ממנו יכול היה החייל לראות את כביש הכניסה. החיילים גם ישנו בקרוואן – ואחד מהם כתב עליו "מלון נחליאל".

כדי לאפשר לחיילים זמן מנוחה, הוחלט שבשעות הערב יהיה סבב של תושבים שיסיירו בישוב.

החיבור של הישוב לעולם החיצון היה דרך מכשיר גדול של מוטורולה שמוקם במשרד. הרבה יותר מאוחר התקבלו מכשירי קשר ידניים עבור השומרים. המוטורולה עבדה על תדר הרדיו של המועצה – שהייתה שותפה לתדר עם בית חולים בצפון.

בתחילה הצבא לא סיפק נשק. הרבש"ץ קיבל כמה "עוזים" מהרבש"ץ של נווה צוף – ללא אישור הצבא.

עם פרוץ מלחמת המפרץ (1991) הישוב כמובן לא היה מחובר לפיקוד העורף דרך האינטרנט או הטלפון. הצפירה הופעלה ידנית, והיה צורך להוציא אותה מהמשרד שבו אוחסנה.

מבצעי קליטה

זמן קצר לאחר הקמת הישוב רצו להביא אנשים נוספים. נערכו חוגי בית בבני ברק ובפתח תקווה, הודפסו פוסטרים לפרסום ימים פתוחים, והוצאו פליירים וחוברות קליטה. כמו כן הוקם דוכן קטן בכיכר "המשביר" בירושלים.

בשלב מסוים שכרה המועצה אולם גדול בגני התערוכה בתל אביב, וכל ישוב קיבל שטח לתכנן תפאורה ולנסות למשוך מתיישבים לבנימין. הביתן קושט, הוכנה מצגת, והוא נוהל על ידי מתנדבים מהישוב. בסוף היום התאכזבו שלא הצליחו לעניין אף אחד, הורידו את כל התפאורה וארזו אותה – וכשסיימו הופיע זוג והתחיל לשאול שאלות. כך הגיעו ניסים ולאה אוחנה לנחליאל.